לקראת מופע הבכורה מאנא, שיחה עם עדי שעל 

לחולל שינוי-
עדי, איך הכל התחיל?

טיסת אל על 001 מתל אביב לניו יורק, והמשך לוושינגטון.לקחתי בשדה ספר מצוין שכתב ברק אובמה "חלומות מאבי". מאחורי ולפני (1,2,3) ישנים למחצה, יתר חברי ללהקת המחול ורטיגו ועל כתפי נשענת , נעה ורטהיים, אשתי ושותפתי למסע. חוצים מרחק של אלפי מיילים בכדי להופיע בכנס הGA בתפר שבין רה"מ בנימין נתניהו ל..אובמה.

יצא לכם בעבר להופיע מול פוליטיקאים ושגרירים בעבר?

לא אחת יצא לנו להופיע לצד הפוליטיקאים, בתפקיד שגריריה של מדינת ישראל.

אני יושב בלובי המלון ומתבונן על הופעתם של העסקנים, באי הכנס, נציגי העם היהודי, מכל צפון אמריקה ומישראל. תגים גדולים עם שמות מבצבצים מתוך מיטב מחלוצותיהם. הם מחייכים ולוחצים ידיים. משחק עם קודים ברורים. יצירת קשר עין, ולאחריו חיוך, אם בן זוגך לא הסיט את מבטו אתה מצמצם את המרחק, מושיט יד לשלום, וקורא את תג השם.

מחליפים מילים וכרטיסי ביקור. מפגשים קצרים של 3-5 דקות. עד שמסתיים הדואט, לא יכנס מישהו אחר לטריטוריה. שוב לחיצת יד לפרידה אולי הפעם קרוב יותר . זקיפת הראש והלאה לבא בתור..

מה שאתה מתאר נשמע כמו תיאטרון.

מרבית מרכיבי התיאטרון מתקיימים כאן: דרמה, תקשורת, תלבושות ,קומפוזיציה ואפילו כוריאוגרפיה.

האירוע הגדול והמוערך הזה מזכיר לך אירועים מהעבר?

בעודי נוכח באירוע שם, נזכרתי שפעם הוזמנו להופיע ברבאט. היה זה שבוע ישראל הראשון במרוקו. היינו משלחת של אמנים ירושלמים . נעה ואני יחד עם פנטומימאי וזמר מזרחי. התאכסנו במלון מפואר במרחק בלוק אחד מהתיאטרון, בכל מעלית היה נער שרות ,מיני בר ומיני פינוקים. הייתה מן הרגשה של גאווה ושליחות.

רבאט, לא היו מתנגדים לאירוע?

בדרך מהמלון לתיאטרון שמענו רעש המון סואן. ככל שהתקרבנו הלך הרעש וגבר עד שלפתע מעבר לפינה , נגלה לעיני מחזה שלא אשכח לעולם:

כמה מאות גברים מוסלמים מזוקנים, יושבים על הרצפה, מפגינים וחוסמים בגופם את הכניסה לתיאטרון. מטח יריות באוויר . בין רגע נדבקו אלינו אנשי בטחון (שהיו דומים להפליא לנערי המעלית שהכרנו) הצמידו אותנו לקיר והובילונו לדלת צדדית ישר חזרה למלון. הייתה תחושה לא נעימה. פחדנו. פיזור ההפגנה בכוח העלה בי את כל אותם סרטים שראיתי על מדינות העולם השלישי והתנגדויות למשטר.

חשבתי שאנו עולים על המטוס הראשון הביתה וגם זה לא בטוח, הופעתנו נדחתה ליום שלמחרת. לא האמנו שמישהו יעז להגיע לתיאטרון. אולם כששאלנו את הקהל שמילא את האולם לאחר המופע "כיצד הגעתם לכאן?" סיפרו כי כאשר באו לתומם בבוקר למשרד הפנים לסידורים , נלקח מהם דרכונם ונמסר שיוכלו לקבלו חזרה בערב בתיאטרון

הרגשה משונה להיות שחקן יהודי על במת תיאטרון במדינה ערבית כמו כלי שחמט בתוך משחק של השלום.

איך הייתה הנחיתה בוושינגטון?

"נעה קומי, הגענו" אני מעיר את נעה משנת הדרכים . "איפה אנחנו" שואלת טרוטת עיניים. מנסה להתאפס על המקום והזמן "קריית שמונה? אילת?" "לא" אני עונה "ושינגטון DC". כמעט, אותו דבר.

ואיך היה התיאטרון בו הופעתם?

שוב תיאטרון. אותה קופסא שחורה .אנחנו עולים לבמה המוארת והקהל, אי שם בחשיכה. אינך יודע אם רבים הם או מעטים, האם מלוכני עיניים. או כהי עור . נידמה לי שאם נצבור את כל השעות שבילינו בתוך כתלי התיאטרון נגיע ללמעלה משנתיים תמימות. דפדפנו בדרכונים שלנו, ניראה שהיינו בחצי עולם אבל למעשה לא ממש ראינו הרבה.לא פגשנו יותר מידי אנשים. החלטנו שיש צורך בשינוי.

ומה היה השינויי אותו רציתם?

ביקשנו להעמיק את החוויה שלנו עם הקהל . סדנת תנועה לבני נוער אמריקאים יוצאי תכנית "תגלית" יחד עם עמיתיהם הישראלים במפגש חוזר. שיעור אורח ללהקה מקומית. שוב גילינו את ההנאה במפגש המחול הבלתי אמצעי על שטיח באולם JCC במרכז יהודי, שבו כולנו יחד, חשים מקרוב את נשימת הרקדנים והקהל, מוארים באותה תאורה (גם אם היא פלורוסנט בלתי מחמיא). שם מתרחשת חוויה אמנותית נוגעת בעומק, אנושית שבטית, חוויה דו כיוונית משמעותית.

איך הרגשתם עם העדרו של ברק אובמה באירוע?

הודיעו שהשחקן הראשי, ברק אובמה, לא יגיע. מורגשת נפילת מתח בקהל. ביבי לעומת זאת הגיע ונתן הופעה מצוינת.הרבה תקשורת.מחכים.שוב עולה המתח בקהל, היפגשו מאחורי הקלעים?
חולפים לידי אנשי ביטחון, שרים וראשי קהילות, מדברים על עתיד העולם היהודי ותפקיד ישראל ואני שואל את עצמי מה אנחנו עושים פה? מה מקום האמנים בכנס הזה? האם אנחנו ההפוגה קומית בין השיחות הרציניות. האיום העיראקי, המצב הכלכלי? האם יש חשיבות לאמנות שאנו מביאים? מישהי שואלת האם כאן זו ההופעה של זוכה כוכב נולד (American Idol)
(מצחקקת) ומה הייתה תשובתכם?
"לא" אנחנו עונים לה "אנחנו להקת מחול מישראל עם אמירה חברתית!?" אולי אנחנו בכלל רק ליצני חצר המלך?

ואיך הוצגתם באירוע?

"ועכשיו" מודיע הכרוז, "תעלה להקת המחול ורטיגו מישראל" . הקהל מוחא כפיים.
עמעום אורות, הדיבורים והשקת הכוסות מתמעטים. חצי חושך, חצי שקט. אנשים ממשיכים ליצור קשרים . קצת פחות ממחצית תשומת הלב מופנית לעבר הבמה. רקדנית עם בלון שחור חוצה את הבמה לצלילי מוסיקת ואלס נוסטלגי. דואט,טריו ,קוורטט, תקשורת לא מילולית. רגע של קסם למי שרוצה .מחיאות כפיים. הקהל קם רגליו. אנשים נגשים לומר עד כמה נהנו. אחת מוחה דמעה. משאירים כרטיסי ביקור. הערב ממשיך והמחול הישראלי- חוצה גבולות ללא צורך בשפה או בהסברים